מאת: אורי ענבי [1]
מקובל לייחס למורה זן אחד את האמרה: ערך האהבה בחייהם של שחקניות ושחקנים נועד תמיד לכישלון. מדוע ? – משום שהם התאמנו יותר מידי ועתה, לרגש קשה לתפקד. מתברר כי אימון מרובה מוביל אל השגרה והשגרה מובילה אותנו אל המובן מאילו. [2]
בימים אלו נמצאים אנו בימי חג החרות- חג הפסח. פסח – משום שפסח עלינו האלוהים בתתו מכות מצריים. חירות – משום שהוציא את עמנו מארץ מצריים. יצא במובן של שוחרר מעבדות. על שום השחרור לחירות (שהיא ערך עליון) מצווה היא לספר על סיפור יציאת מצריים לדורות הבאים. בתורה ובמקורות מופיעים ארבע פעמים פסוקים המצווים הגדה לבנים את סיפור היציאה, ובכל פעם, בסגנון אחר ( ספר שמות- 3 פעמים; ספר דברים – פעם אחת). מכאן למדנו חז"ל כי יש לענות ולספר הסיפור לכל בן לפי דרכו, מוכנותו ורצונו לדעת, והבנים סווגו לארבע קטגוריות. ואלו הם : רשע; שאינו יודע לשאול; תם; חכם.
פירושים רבים ניתנו למשמעות ההגדה לכל בן ובן וקולמוסים רבים נשפכו על מנת להסביר מה המשמעות של כל בן ובן וכמובן שניתן להעמיק בכך עוד ועוד. אחת הגישות רואה בכך את התפתחות עם ישראל- תחילה שאינו מאמין (רשע) לאחר מכן פיתחו אדישות ושיגרה לאמונה (שאינו יודע לשאול) ומשהתחילו להבין שאלו את שאלותיהן באופן בוסר וראשוני (תם) ולאחר 40 שנה במדבר השיגו את מדרגת החכמה (חכם).
גישה אחרת רואה דווקא את ארבעת הבנים כמשולים לארבע דורות, בהם רואים את ההתדרדרות מהבן הראשון החכם, לדור שאחריו שהתחיל לכפור (למרות שעדיין הכיר את התורה) הדור שאחריו היה כבר תם ולא הבין את סימני הדרך והדור הרביעי אפילו להביע את שאלותיו על סימני הסדר, לא ידע. ניתן להתנחם אולי בכך שמגיעים ארבעתם לשבת יחד סביב שולחן הסדר.
אגב, ידועה האמרה כי "צבור" הינה ראשי תיבות של "צדיקים, בינונים, רשעים" ואחת הסברות היא שמכאן הגיע אלינו הכינוי לכל ישראלי – "צבר" שאלו בדיוק אותן ראשי תיבות.
כשלעצמי, נוטה אני להאמין שבכל אחד ואחת מאיתנו יש בתוכו עמוק בפנים את כל ארבעת הבנים גם יחד, בכל רגע נתון וכך אנו מנהלים את חיינו. בכל פעולה, בכל החלטה ובכל התנהגות היוצאת מאיתנו, אנו מבטאים בין רגע אחד את ארבעת הבנים גם יחד- ובבת אחת. אחד ושלם. הסוד הוא: מינון ומידה. כמה מקום כל בן תופס אצלנו ברגע נתון וכמה ביטוי נרצה לתת לו באותה התנהגות מסוימת.
למרות שהנטייה האנושית, השרמנטית אפילו, היא לדבר בשבח התמימות, הרי שיש לזכור את אזהרתו של קאנט לקשר בין תמימות לבין דוגמטיות. נטייתו של האדם התמים היא לראות את הדברים כמובנים מאליהם. בכך בעצם, נפגמת ראייתו הביקורתית. [3]
דבריו המאלפים של קאנט מתחברים היטב לדברי מורה הזן שהרי שניהם סולדים מלקיחת דברים כמובנים מאליהם ובכך הסכנה. סכנה גדולה. ופארפרזה אלינו לאחד הבנים, הרשו לי דווקא להתחבר לרגע קט אל הבן הפחות מרשים ברשימה. אותו בן שהנטייה הראשונית היא לברוח ממנו- הרשע. רשע לא במובן של רשעות ורוע. אלא במובן של הטלת ספק וראייה ביקורתית.
לעיתים- הטלת ספק וביקורתיות יוצרת מימד חדש שלא היה קיים קודם לכן. אספקט שהכרחי שנתבונן בו- אך הוא הוחמץ- ורק הטלת הספק והביקורתיות- הביאה לחשיפתו. למשל: ניהול משפט או אבחון רפואי. ניהול משפט, חקירת עדים והבאת ראיות, זוהי דוגמא מצוינת לביטוי שכזה. הטלת הספק גרמה להמצאת ראייה חדשה שהיה ראוי שתיחשף או להיפך, פסילת ראייה שהייתה ראויה להתעלמות. דוגמא נוספת: באבחון רפואי הטלת ספק/ביקורת יכולה להביא לחשיבה מחודשת או לדרך פעולה אחרת שלבסוף תציל חיים.
כמובן שכדי לנהוג כך, צריך להאמין. אמונה לאו דווקא כתוכן דתי. אמונה משמעותה יכולה להיות אף ביטוי של כוחות פנימיים או משטר עצמי הנשען על זהות, ערכים, סובלנות ואהבה. "אני אוהב את המילה אמונה" – כך מרסל דושאן (Duchamp) – "בדרך כלל כשאדם אומר אני יודע הוא אינו יודע, הוא מאמין". [4]
_____________________________________________________
הערות שוליים
1 עורך דין; מאסטר במשפטים (Executive LL.M), תוכנית המנהלים במשפט מסחרי האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת ג'ורג'טאון, וושינגטון די סי, ארה"ב; המאמר פורסם בעלון רמות מנשה, פסח, תשע"ט.
2 ראו: אינציקלופדיה של הרעיונות", דויד גורביץ ודן ערב, הוצאת בבל, 2012 עמ' 10.
3 שם, שם.
4 DUCHAMP, M. 1975: Duchamp du Signe, Paris: Flammarion, p. 185.